המוכר את הבית וכו׳ עד סוף סי׳ ו׳ פכ״ה דהלכות מכירה. ובטור ח״מ סימן רי״ד:

לא מכר את היציע הפירוש שפירש רעז״ל ביציע הוא מה שפירש רב יוסף והלכתא כותיה אבל איכא מאן דפירש בגמרא דהיינו אפתא פי׳ רב אלפס ז״ל כגון עליה שעושין אותה ע״ג בית ואין לה פתח מבחוץ אלא עושין לו ארובה במעזיבה שע״ג הבית שהיא קרקעיתה של אותה עליה וממנו נכנס ויוצא וזהו פתחה מ״ד אפתא לא מזדבנא כל שכן ברקא חלילא דהיינו מה שפירש רעז״ל ומ״ד ברקא חלילא הוא יציע דמתני׳ אבל אפתא ס״ל דמזדבנא בהדי בית אפילו בסתם

כיון שהוא תשמיש גדול לבית אבל ברקא חלילא אין משתמשין בו להניח שם חפצים אלא לנוי הוא עשוי ולהקר שם:

ולא את החדר שלפנים ממנו ובגמרא פריך השתא יציע שתשמישו שוה לגמרי לשל בית אמרת לא מיזדבן להדי בית. חדר העשוי לשמירת ממונו ואין דומה התשמיש לשל בית לא כ״ש ואמאי איצטריך ומשני לא צריכא למיתני לא מכר את החדר אלא היכא דמצר לו מוכר ללוקח בשטר מכירה מצרים חיצונים שחוץ לחדר דסד״א מכר את החדר שהרי בתוך המצרים הוא קמ״ל מתניתין דלא מכר אלא בית והאי דמצר חוץ לחדר וכתב ביתו של פלוני מן המערב מצרים הרחיב לו שלא ידע לפרש ולומר חדר שלי היא ממערבו של בית דאין זה מצר הניכר לאנשי העיר והלכך כתב מצרים הניכרים. וכתוב בחדושי הרשב״א ז״ל לא צריכא דמצר לו מצרי אבראי יש לפרש דיציע נמי אי מצר לו מצרי בראי לא קנה וה״ק דלהכי תנא חדר לאשמועינן ממשנה יתירה דאפילו היכא שמצר לו מצרי בראי מיירי מתניתין ורישא בחד גוונא וסיפא בחד גוונא לא מוקמינן ויש לפ׳ דדוקא בחדר אבל ביציע אי מצר לו מצרי בראי קנה הכל ודברי רבינו בהלכות נראין כן ומדלא אוקימנא דבדלית ליה ד׳ אמות ש״מ דחדר נמי כל אימת דלית ביה ד׳ אמות לאו חדר הוא ע״כ. וכתב בנמוקי יוסף בשם הר״ר יונה ז״ל דכיון דמיתורא דמתניתין שמעינן דאע״ג דמצר לו מצרי בראי לא מכר לו את החדר ה״ה לענין עליה הבנויה חוץ לכותלי הבית דהיינו יציע דמתניתין כפי דעת רב יוסף שאע״פ שהרחיב לו מצרים החיצונים לא מיזדבן וכן דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל ע״כ. [הגה״ה וגם הרא״ש ז״ל הכי ס״ל אבל הרמב״ם ז״ל שם בפכ״ה דהלכות מכירה משמע דלא ס״ל הכי אלא דוקא גבי חדר אמרינן הכי אבל יציע דילא חשיב כ״כ אם עומד בין המצרים נמכר עמו ע״כ]. עוד כתוב בנמוקי יוסף ז״ל ולא את הגג אע״פ שאינו מקורה ומגופף מדלא פירשו בגמרא אי מיירי דוקא במקורה משמע להו דמתניתין כפשטה כן דעת הריטב״א ז״ל ודעת רבותינו ז״ל מתני׳ מיירי במוכר בית סתם ולא פירש לו עומקא ורומא ומש״ה לא מכר אלא את הבית לבדו משום דהני תשמיש אחר להם שאינו כתשמיש בית ממש ואפילו הגג שקרקעיתו מכסה הבית מ״מ כיון שיש לו אפילו צורת פתח שרשות אחר הוא אינו נשמע במכירת הבית כיון שלא פירש אבל פירש לו עומקא ורומא מכר את הכל חוץ מבור ודות כדתנינן לקמן. ואם מצר מצרים החיצונים נ״ל דאף הבירה מכר לו כיון שכתב לו עומקא ורומא משום דל״ד לבור ודות דלית להו תשמיש בית כלל ואי כתב ליה ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום נ״ל דאפילו בור ודות במשמע וה״ה אם אמר מארעית תהומא עד רום רקיעא כדאיתא בגמרא. אמר המחבר ומיהו יש לספק בזה ונוכל לומר דעומקא ורומא לא קאי אבירה דלאו בכלל עומקא ורומא הוא והא דלא ממעטינן אלא בור ודות משום שהוא בעומק של בית והוה משמע דלמעוטי הוא דקאמר [הגהה נראה צ״ל דלאתויי או דלרבויי] והר״ר יונה ז״ל מסופק אי אהני ולא שיירית לבור ודות דאפשר דלא מהני רק לבית ובירה וכיוצא באלו משום דאיכא דקרו להו לכולהו בשם חד אבל בור ודות וחדר דאית להו שם באנפי נפשייהו אע״ג דכתב ליה ולא שיירית וכו׳ לא משתמע דאפשר לומר דחד שם אמר ליה ולא תרי שמות ע״כ בשנוי לשון קצת. ובפ׳ מי שמת דף רל״ב כתוב שם בנמוקי יוסף כיון דהמוכר את הבית סתם תנן הכא דלא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דהיינו דיוטא א״כ אם פירש ואמר בהדיא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטא האי לישנא יתירא הוי שיורא להוסיף להתנות שיוכל ג״כ להוציא זיזין לאויר החצר ע״כ:

לא את הבור ולא את הדות וכו׳ פ״ק דנזיר דף ז׳ ובראש פירקין ובדף ס״ג ובפ יש נוחלין דף קל״ח ובר״פ משקלי עלי. ועיין בפ׳ בשלח דף קי״ב בפי׳ הרב ר׳ משה אלשיך. והגיה הרי״א ז״ל החדות בחית שכן מצא בכל הספרים. ואיתא לפלוגתא דנ׳ עקיבא ורבנן בפ׳ חזקת דף ל״ז:

אע״פ שכתב לו עומקא ורומא פי׳ רשב״ם ז״ל אבור ודות דוקא קאי אבל אגג שיש לו מעקה גבוה עשרה לא קאי דאז ודאי אי כתב לי׳ עומקא ורומא קני ליה ע״כ. ונראה דה״ה עומקא ורומא מהני להיות היציע מכור עיין בנמוקי יוסף במה שפירש אברייתא דאיתא עלה במתניתין. אבל הרב המגיד כתב שם בפכ״ה דאע״פ שכתב לו עומקא ורומא קאי נמי אגג ע״כ. וכתוב שם בנמוקי יוסף וז״ל כתב ר״ח ז״ל זה ששנינו לא את הבור ולא את הדות פירושו המוכר חצרו סתם אע״פ שמכר לו עומקא ורומא לא מכר לא את הדות ולא את הבור עד שיפרש ויכתוב לו בפירוש מכרתי לך חצר זו ובתי׳ מחזקתם כמו שהן מארעית תהומא עד רום רקיעא ואי כתב לו בלשון זה קנה הכל וכתב הר״ר יונה ז״ל שלמדנו מדברי זה הגאון ז״ל שזה הלשון של מארעית תהומא עד רום רקיעא מפורש הוא ואע״פ שלא כתב לו עומקא ורומא קנה הכל בור ודות ומחילות ע״כ בהרחבת לשונו ז״ל קצת:

המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מפתח דומיא דדלת מה דלת דקביעא אף מפתח בשל עץ מיירי דקביע שיש מפתחות שאין מזיזין אותן מן הפותחות כגון של בני כפרים ומתניתין דלא כר׳ מאיר דאמר בברייתא בגמרא דפ׳ המוכר את הספינה מכר את הכרם מכר תשמישי כרם כגון קנים שבכרם שהן לצרכה וכמו שכתבתי לקמן פ׳ הספינה סימן ג׳ וה״ה למוכר בית שמוכר תשמישי בית. ואיכא תו ברייתא בגמרא דמשמע מינה דפליגא אמתניתין בפרט לגרסת הרי״ף והרמב״ם ז״ל שאכתוב בסמוך אבל הלכתא כמתניתין וכן כתב נמוקי יוסף לקמן אמתניתין דבית הבד:

המכתשת הקבועה כר׳ אליעזר דס״ל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ודלא כתנא קמא דפליג עליה בברייתא ואמר דדוקא החקוקה בסלע היוצא מן הכותל או מן הקרקע אותה לבד ולא את החקוקה ואח״כ קבעה:

האיצטרוביל כן הגיה הרי״א ז״ל ביוד:

הַקְלַת רשב״ם ז״ל פירש אפרכסת דהיינו אותה שנותנין בה החטה והרמב״ם ז״ל פי׳ דהיינו איתה שעושין סביב לריחיים לקבל הקמח הנטחן וא״כ דברי רעז״ל צריכין תיקון. ואפילו אינם מכוונים עם מה שפירש הוא עצמו ז״ל בספי״ד וספ״ל דמסכת כלים. ובערוך פירש קלת בסיס לריחים התחתונה:

לא את התנור ולא את הכירים פי׳ רעז״ל אית ספרים דגרסי מכר תנור מכר כירים ומיירי בקבועים וכו׳. אמר המלקט נראה שהיא גרסת הרי״ף והרמב״ם ז״ל וכן בירושלמי וכתב נמוקי יוסף ז״ל תנור וכירים דאיירי במתניתין לא איירי בקבועין אלא אם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו הכל מכור ואע״פ שהן מטלטלין ודוקא הני שהן תשמיש בית אבל שאר מטלטלין לא ע״כ. ובטור ח״מ סימן רי״ד ושם כתב שבלשון הרמב״ם ז״ל המוכר את הבית מכר תנור כירים וריחים ע״כ ומלת ריחים לא מצאתיה בהרמב״ם ז״ל בהלכות מכירה פכ״ה ונראה קצת דהרא״ש ז״ל גריס במתניתין לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים. ובברייתא דמייתי בגמרא ה״ג לה נמי וקשה לע״ד אמאי פירש נמוקי יוסף בברייתא וריחים דהכא איירי בגדולים שאין דרכן לזוז ממקומן ע״כ דא״כ אדרבא מטעם זה ראוי להיותן בכלל המכר ושמא דר״ל גדולים ולא מחוברין לקרקע. ובחדושי הרשב״א ז״ל כתוב הא דתנן לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים ובזמן שא״ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ברייתא פליגא עלה דקתני ובזמן שא״ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין אבל לא את התנור ולקמן נמי תנן במתניתין המוכר את בית הבד וכו׳ אבל לא מכר לא את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שא״ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ואילו בברייתא תניא בין כך ובין כך לא מכר לא את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה וכתב עליו ר״ת ז״ל הלכתא כסתמא דמתני׳ ואע״ג דמתני׳ חולקת לא חיישינן לה וכן כתב רבינו האי גאון ז״ל בספר המקח לפיכך כתבן רבינו הגדול סתם שהלכה כסתם משנתנו והדבר ידוע ע״כ:

בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין ואע״פ שאמר כל מה שבתוכה דמשתמע אפילו מטלטלין היינו דוקא מטלטלין שהם צרכי הבית ודרך הבתים בהם כמו מפתחות ומכתשת ותנור וכירים כדלעיל ולא מאני תשמישתיה וחיטי ושערי דאלו אין להם שום קביעות בבית ודעתו עליהם להביאם לחצר אחרת שידור בה כיון שאינו יוצא מן העיר דזה ממונו הוא אבל מרחץ ובית הבד אין דרך החצרות שיהיה להם כן ואינו תשמיש מיוחד לחצר אחת דהרבה חצרות משתמשין במרחץ אחד וכן בבית הבד א״כ לא בטילי לגבי חצר ולא משתמעי במה שאמר כל מה שבתוכה. ודעת הרשב״א ז״ל שאם מצר לו מצרים ואמר לו כל מה שבתוך מצרים אלו אני מוכר לך דכולו מכור בין בור ודות בבית או מרחץ ובית הבד בחצר דטעמא דאמרן דאין נמכרין בהדייהו היינו משום דדברים חשובים הם ואינם בטלין וטפלין להני דמכר אבל המצרים אינם נמכרין ולא שייך למימר טעמא משום שהם טפלין להם הלכך כי אמר לו כל מה שבתוך המצרים הללו הכל מכור וראיתי אחרים שכתבו על זה שהוא הגון ומתקבל נמוקי יוסף ז״ל:

ר׳ אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר ולשון הברייתא לא מכר אלא מילוסה של חצר והיינו אוירה דמתני׳ ובהא פליגי דר׳ אליעזר סבר חצר אוירא משמע ורבנן סברי הכל משמע כחצר המשכן דכתיב ארך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים ובכלל אלו מאה אמה קדש הקדשים ואהל מועד שהם כמו בתים וקראם הכתוב חצר מכאן שהבתים נמכרין בכלל חצר והלכך לא שנא אמר לו דירתא אני מוכר לך ל״ש א״ל דרתא ל״ש אמר לו חצרי מכר את הבתים. ובטור כולה מתניתין עד סוף הפרק בח״מ בסימן רט״ו:

המוכר את בית הבד וכו׳ בית שהבד בו ואותו בית לתשמיש בד לבדו עשוי רשב״ם ז״ל. והכא נמי איכא ברייתא בגמרא דמשמע מינה דפליגא אמתניתין דקתני בה בזמן שא״ל היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את העכירין ולא את השקים ולא את המרצופים אבל הלכתא כמתניתין. ומפי׳ רשב״ם ז״ל משמע דלא פליגא וע״ש שהוא מקום שצ״ע לע״ד שכתב אההיא ברייתא דקתני המוכר את בית הבד מכר את הנסרים דהני נסרים לאו היינו כבשי דא״כ תיקשי אמתניתין דהתם קתני לא מכר את העבירין ופרשינן בגמרא דהיינו כבשי והכא קתני מכר אלא הן וכו׳ וקשה לע״ד טובא דהא בלאו הכי פליגא בהדיא דבמתניתין קתני בזמן שא״ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים משמע אפילו עבירין ובברייתא קתני בין כך ובין כך לא מכר את העבירין ותו קשה לע״ד דאדרמי ממתניתין לברייתא מברייתא גופה הוי מצי למירמי ולאוכוחי דנסרים לאו היינו כבשי דאי הכי קשיא רישא אסיפא דברישא קתני מכר את הנסרים אפילו בלא פירוש אמירת הוא וכל מה שבתוכו ובסיפא קתני דאפילו באמירת הוא וכל מה שבתוכו לא מכר את העבירין אלא על כרחין נסרים דרישא לאו היינו עבירין אלא וכו׳. ועד הנה לא מצאתי מי שדבר בזה מאומה ולא מצאתי ברש״ל שהגיה עליו דבר:

מכר את הים וכו׳ כל הני דאמרינן דמכר משום דקביעי אבל אחריני דאמרינן דלא מכר משום שהן מטלטלין נמוקי יוסף ז״ל. הים בברייתא קרי לה עדשה והרב רבינו שמשון ז״ל פירש בסוף מסכת טהרות דנקרא ים על שם שהמשקין יוצאים על ידו בשופע כמין ים ונקרא עדשה ג״כ ע״ש שהוא עגול כעדשה ע״כ ופירש רש״י בפ׳ בתרא דע״ז דף ע״ה עדשה היינו הגת עצמה וכתב עליו הר״ן ז״ל שם דף שפ״ח ע״ב דליתא אלא עדשה היינו הריחים התחתונה שגבית ויש לה בית קבול משקין ונקראת עדשה מפני שהיא עגולה כעדשה ומפני ששתיהן בכלל זה העליונה והתחתונה נקראים בלשון ברייתא דהתם עדשים וראיה לדבר דעדשים אינו גת עצמו מדאמרינן בפ׳ המוכר את הבית המוכר את בית הבד מכר את הים ומפרשינן בגמרא ים טלופתא דהיינו תרגום עדשים ואי עדשים היינו בד היכי קתני המוכר את בית הבד מכר את הבד הא לאו לישנא דתנאי היא ולא קתני הכי בשארא דהתם אלא ש״מ שאינה גת עצמה אלא ריחים שפירשנו עכ״ל ז״ל:

אבל לא מכר לא את העכירין בכאף ועיין בערוך ערך כדם דמוכח התם דגרסינן עכידים בדלית וכמו שכתבתי בספי״ב דכלים. אבל בערוך ערך עכר הביאו בריש וכתב בפירוש שני שהם הכירים דתנן שם ספי״ב ואית דגרסי עבידין בבית ובדלית:

ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שא״ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורין גירסא אחרת יש במתניתין להרמב״ם ז״ל בין כך ובין כך לא מכר לא את העכירין ולא את הגלגל ולא את הקורה אע״ג דבברייתא בגמרא ליכא רק לא את העכירין ואין שם מוזכר לא גלגל ולא קורה וכמו שכתבו הרב המגיד ומהר״י קארו ז״ל שם בהלכות מכירה פכ״ה אלא שאני מצאתי ברב אלפס ובהרא״ש ז״ל מוזכרין בברייתא שכתבתי לעיל בסמוך וכן מצאתי אח״כ שהגיה ג״כ רבינו שלמה לוריא ז״ל:

ר׳ אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה איהו גופיה מפרש בברייתא טעמיה שלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה. ואיתא בתוספות בפירקין דף ס״ה:

לא מכר לא את הנסרים ולא את הספסלים ולא את הוילאות כך צ״ל. והר״ר יהוסף ז״ל הגיה ולא הַבֵּילַנִיוֹת וכתב כן מצאתי בכל הספרים ובספר אחד כתוב נראה הַוִילַנִיוֹת נראה הֲוִילָאוֹת ע״כ. ורשב״ם ז״ל נראה דלא הוה מסתפק אי גרסינן ספסלים אלא בברייתא שכן כתב על פירושו לברייתא ואית דגרסי ספסלים שיושבים עליהם בבית המרחץ וראשון עיקר דהא במתניתון נמי ספלים גרסינן ע״כ וכן בנמוקי יוסף. ופירשו הם ז״ל הנסרים שנותנין ע״ג קרקע המרחץ ועומדים עליהם הרוחצין שלא יכוו רגליהם מחום הקרקע א״נ שלא יטנפו רגליהם ומשום דמטלטלי לא מזדבני ע״כ. ור״י בעל התוספות פירש דהיינו נסרים שמכסין בהן את החמין כדאשכחן בפ׳ כירה אא״כ היו חמין שלו מחופים בנסרים ע״כ ובברייתא בגמרא גרסי׳ דבכלל סתם מכירת מרחץ נכנס בית הנסרים ובית היקמים ובית הוילאות אע״פ שהן עצמן אינם מכורים כל זמן שלא אמר הוא וכל מה שבתוכו ופירש יקמים כעין סודר שמעטפים בו ראשם מפני חום המרחץ:

לא את המנורות של מים ולא את האוצרות של עצים מפני שאין אלו מאני תשמיש לצורך המרחץ כ״כ לפי שיכול להחם המרחץ בלא קבוץ גדול של עצים אלא ילך לשוק בכל יום ויקנה כפי צורך היום וכן במים נמי הלכך ממונו הם כמו חטי ושערי ואינם נמכרים נמוקי יוסף ז״ל:

המוכר את העיר מכר בתים וכו׳ וכ״ש חצרות שהן עיקר העיר דעיר משמע אויר עיר:

בית השלחין הם שדות הסמוכות לעיר וכ״ש פרדסים הסמוכין לעיר שהרי עשוין לטייל לבני העיר מלשון שלחיך פרדס רמונים ופי׳ רשב״ם ז״ל שלחיך גנות המשלחין פירות בכל שנה [עי׳ תוי״ט]:

בזמן שאמר וכו׳ כולן מכורין ואפילו חטים ושעורים וכרים וכסתות וכל מטלטלי דלא ניידי דכיון שיצא מכל העיר ללכת לעיר אחרת הוצאות המטלטלין הוי מרובה מהשבח נמוקי יוסף ז״ל:

אפילו היו בה בהמות ועבדים כתב הר״ר יהוסף ז״ל ברוב הספרים ל״ג זה: ואיתא בפ׳ מי שמת דף ק״נ:

ועבדים אנן קיימא לן דמדאורייתא עבדא כמקרקעי דמי ליקנות בכסף ובשטר ובחזקה אבל לשון בני אדם מיבעיא לן בפ׳ מי שמת אי קרוי מטלטלי או מקרקעי ומהכא ליכא למפשט דלפי דעת בני אדם חשוב מטלטלי דאי כמקרקעי דמי כי מכר את העיר סתמא נזדבן עבד אגב מאתא דאפילו תימא עבדא כמקרקעי דמי שאני בין מקרקעי דניידי למקרקעי דלא ניידי ואי כמטלטלי דמי שאני ג״כ מטלטלי דניידי למטלטלי דלא ניידי והיינו דקתני בזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמות ועבדים אע״ג דניידי דלא דמי כ״כ למטלטלין מכורין אבל בסתמא אינם מכורין:

מכר את הסנטר גמרא בברייתא ר׳ יהודא אומר סנטר מכור אנקולמוס דהיינו סופר המלך לכתוב מספר השדות והבתים והאנשים לתת מס של כל אחד לשר העיר אינו מכור. ובסנטר ס״ל לר׳ יהודה כרשב״ג ובהא פליג עליה דאילו רשב״ג ס״ל בברייתא מכר את העיר מכר בנותיה ור׳ יהודה ס״ל דלא מכר בנותיה: וביד כולה מתניתין עד סוף הפרק פכ״ו דהלכות מכירה:

האבנים שהן לצרכה לעשות גדר ואיכא מ״ד אבנים שמניחין על העמרים שלא יפזרם הרוח. ובגמרא מוקי לר׳ מאיר דאמר גבי מכר כרם דמכר תשמישי כרם כברייתא דכתבינן לעיל סימן ג׳ ושמעינן דאתא לאפלוגי אדרבנן ולמימר דאפילו אותן תשמישין שאינם נמכרין לרבנן עם הכרם משום דלא קביעי כ״כ לר״מ מכורין הן והלכך בכל תשמישי כרם ושדה השנויין במשנתינו בעינן לפרושי היכי דמי דלר׳ מאיר מכור ולרבנן אינו מכור והלכך לעולא דמפרש אבנים הסדורות לגדר לר״מ הני אבנים מיירי דמתקנן אע״ג דלא סדרן ולרבנן והוא דסדרן ולמאן דמפרש אבנים שמשימין על העמרים לר״מ דמתקנן אע״ג דלא מחתן פי׳ שלעולם לא הונחו על העמרים ולרבנן היינו שכבר הונחו על העמרים וכן קנים לר״מ דמשפיין אע״ג דלא מוקמן פי׳ שאינם זקופים ונעוצים עדיין בקרקע ולרבנן והוא דמוקמן וכן נמי בסיפא לא מכר את האבנים שאינם לצרכה ולעולא יתפרש דלר׳ מאיר לא מתקנן ולרבנן דלא סדרן ולאידך לישנא לר׳ מאיר דלא מתקנן ולרבנן דלא מחתן ולא את הקנים לר׳ מאיר דלא משפיין ולרבנן דלא מוקמן:

ואת הקנים שבכרם שהם לצרכה וממילא שמעינן דהמוכר את השדה מכר את הכרם שכל אילנות בכלל שדה אחד גפנים ואחד כל אילן חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה אע״ג דאמר לו הוא וכל מה שבתוכה דאמר קרא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו׳ וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב והאי בכל גבולו קרא יתירה הוא דמצי למיכתב ועל העץ אשר בשדה דהיינו בתוך גבולי השדה אלא למידרש אתא מי שצריך לגבול פי׳ קנה אותן אילנות שצריכין להיות להם גבול סביב שלא יערער אדם עליהם לומר בתוך שלי הן נטועים ושלי הן דהיינו כגון אילנות דקים שאין להם שם והדבר שכוח מי נטעם לפיכך צריך לעשות להם גבול סביב אבל כל חרוב המורכב וסדן השקמה גדולים וחשובים ואוושא מילתייהו וידוע של מי הן נטועין ואין צריכין גבול הלכך אינם בכלל השדה סביב:

ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע ואע״ג דמטיא למיחצד כלומר ואיכא למ״ד כל העומד ליקצר כקצור דמי הכא לא אמר:

ואת מחיצת הקנים אע״ג דאלימי כלומר שהן עבות וגסות כיון שאינם בית רובע אין להם חשיבות ובטלות הן לגבי שדה. וי״ס דגרסי ואת חיצת הקנים וכן הוא ברשב״ם והרא״ש והטור וה״ג לה נמי בפ״ק דעירובין דף ט״ו ובפ׳ שני דף י״ט וכן הוא ג״כ בגמרא אבל בירו׳ והרי״ף והרמב״ם ז״ל מחיצת גרסינן והכל ענין אחד ולא נמצאת לי בערוך. ובגמרא א״ר יוחנן לא מחיצת קנים בלבד אמרו אלא אפילו ערוגה קטנה של בשמים ויש לה שם בפני עצמה פי׳ דקרו לה בי וורדא דפלניא אין נמכרת עמה ר״ל דדוקא בקניה הוא דבעינן בית רובע אבל כל דבר שיש לו שם בפני עצמו אפילו לא הוי בית רובע אינו מכור:

ואת השומרה שאינה עשויה בטיט כתבו תוס׳ ז״ל רשב״ם ז״ל גריס הכא שאינה עשויה בטיט ובסיפא גבי לא מכר גריס העשוי׳ ור״ח ז״ל גריס אפכא ע״כ וכן בערוך בערך שמר כרשב״ם ז״ל ופי׳ שומרה פי׳ בית דירה שעושין לשומר השדה אם עשוי׳ בקנים או בקש או בעצים דירת עראי היא ונמכרת עם השדה ואם עשוי׳ בטיט ונעשית קביעה כבית אינה נקנית בטפלה עם השדה עד שיקננה בפירוש ע״כ. אבל הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל נראה שהסכימו לגרסת ר״ח ז״ל וכתב נמוקי יוסף ז״ל ואת השומרה ואע״ג דלא מחברא בטינא פי׳ סוכת נוצרים היא והיא קבועה בשדה ואע״ג שלא שם סביבותיה טיט הרבה כמנהג העולם מ״מ כיון שמכוסה וטוחה מלמעלה כמחוברת דמיא ע״כ וכן הוא הלשון בגמרא אע״ג דלא קביעא בארעא וכן הוא שם ביד פכ״ו דהלכות מכירה העשוי׳ בטיט אע״פ שאינה קבועה ורעז״ל נראה דלא דק במה שכתב המחוברת לקרקע בטיט:

ואת החרוב שאינו מורכב ואע״ג דאלימי בטל הוא לגבי השדה דאין לו שם עד שמרכיבין אותו וכו׳:

לא את האבנים דלא מחתן וכו׳ פי׳ נמוקי יוסף כלומר שלא נעשה בהן מעשה זה ואע״ג דמיתקנן להכי:

ולא את הקנים שבכרם שאינם לצרכו אע״פ שמתוקנות לעמוד תחת הגפנים כיון שלא העמידם שם לא בטילי:

ולא את התבואה שלא הגיע זמן קצירתם כשתלשן מ״מ השתא אינם בכלל שדה:

ולא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע אע״ג דקטיני פי׳ שהם קנים דקים:

ולא את השומרה וכו׳ ואע״ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט חשיבא היא זאת ואינה בכלל מכר שדה סתם עכ״ל נמוקי יוסף ז״ל בשנוי לשון קצת ונראה שהוא ג״כ מסכים לגרסת ר״ח ז״ל ונתן טעם לדבר ברישא ובסיפא:

ולא חרוב וסדן ואע״ג דקטיני:

ולא את הבור וכו׳ בפירקין דף ס״ד ופי׳ שם רשב״ם בין חרבין שאין מים בבור ואין כרמים סמוך לגת ולא יונים בשובך:

בין ישובין מיושבין ואית דגרסי ישבין כל הנך אינם בכלל שדה ע״כ ופי׳ נמוקי יוסף לא את הבור משום דהני חשיבי ולא בטילי לגבי שדה דאע״ג דאמרינן מזכר בעין יפה מוכר היינו דברים שהן בכלל שדה אבל אלו לא ע״כ:

מכרן לאחר בור וגת ושובך והשדה עכב לעצמו. והתם בפירקין דף ס״ד בעי למיפשט ממתניתין דבריש פירקין דהמוכר את הבית לא מכר לא את הבור ולא את הדות דבכולי׳ תלמודא ס״ל לר׳ עקיבא מוכר בעין יפה הוא מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה הוא מוכר ודחי לה התם דאפשר לאוקומי פלוגתייהו התם בטעמי אחריני כדאיתא התם. והדר בעי למפשטה מדפליגי נמי גבי שדה משנה יתירה לאשמועינן דאפילו בשאר דינין דליכא הנך טעמי מייפה ר׳ עקיבא כח לוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר ורבנן מייפין כח מוכר משום דמוכר בעין רעה הוא מוכר ודחי לה נמי ודילמא אשמעינן בית וקמ״ל שדה וצריכא דאי אשמעינן בית משום דבעי צניעותא ולוקח ודאי לא בעי שידרסו עליו בתוך ביתו מש״ה קאמר ר׳ עקיבא דצריך ליקח לו דרך אבל שדה דלא שייך בו צניעותא אימא מודי להו ר׳ עקיבא לרבנן. ואי אשמעינן שדה משום דקשה לה דוושא אבל בית אימא לא פליג ר׳ עקיבא קמ״ל דבבית נמי מזקא לי׳ דריסתו משום צניעות ולרבנן נמי איכא למימר כה״ג אי אשמעינן בית משום דליכא דוושא ואין לו טענה ללוקח הלכך אזלי בתר טענת מוכר אבל בשדה דאיכא דוושא אימא מודו ליה לר׳ עקיבא צריכא ואכתי מנלן בכולי׳ תלמודא דר׳ עקיבא ס״ל דמוכר בעין יפה מוכר ורבנן ס״ל אפכא ומשני אלא ממשנה יתירא דסיפא דשדה דקתני מכרן לאחר דהא תו למה לי היינו הך אלא לאו הא קמ״ל דר׳ עקיבא ס״ל דאפי׳ בשאר מקומות דליכא הנך טעמים מייפה ר׳ עקיבא כח לוקח משום עין יפה ורבנן מייפין כח מוכר משום עין רעה ש״מ ותו לא מידי. ומהתם משמע דר׳ ירמי׳ בר אבא הוה תני אפכא קמי׳ דרב לר׳ עקיבא בעין רעה ולרבנן בעין יפה:

בד״א דלא מכר כל הני אע״פ שהן תוך הקרקע שנתן לו היינו במוכר אבל בנותן במתנה נתן את כולן פירוש כל הדברים העומדים בתוך הקרקע שנתן ואפילו דברים המטלטלין שאמרנו דלא מכר והכי אמרינן בפ׳ המוכר את הספינה דמכר בור לא מכר מימיו והקדיש בור הקדיש מימיו והרי מים תלושין נינהו והקדש נמי כמתנה הוא מיהו משמע דיציע וחדר שאינו ממש בקרקע הבית לא נתן ודייק לה הר״י הלוי אבן מיגאש ז״ל מדקתני זכו בשדה זכו בכולן וכתב רשב״ם ז״ל ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך תנא דמתניתין להזכיר פשיטא שאינה בכלל שדה ובודאי אפילו מקבל מתנה לא קנה עכ״ל נמוקי יוסף ז״ל. וז״ל הרשב״א בחדושיו הא דתנן במה דברים אמורים וכו׳ יפה פי׳ הרב רבינו יהוסף הלוי ז״ל דלא קאי אלא אהנך מילי דאיתנהו תוך השדה שנתן לו כגון חרוב ובור וגת דהוי הכל בכלל כיון שלא היה לו לפרש אבל במידי דליתי׳ תוך השדה שנתן לו כגון יציע וחדר לא שנא מכר ממתנה ומש״ה אמר רב לעיל גבי אחין שחלקו לקוחות הן ויש להן דרך זה על זה משום דבעין רעה מוכר דהא לא קתני מתניתין דשנו הני ממוכר לגבי דרך וכיוצא בה אלא לגבי מילי דשדה ובירושלמי מצאתי ר׳ אלעזר וכו׳ שאל על כל התורה הושבה או על הראשונה הושבה נשמיענה מן הדא האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה ואית דבעי מימר הכי א״ר אלעזר האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן המחזיק בנכסי הגר וכו׳. וכך נראה פירושו ר׳ אלעזר שאל זו ששנינו בד״א במוכר וכו׳ על כל התורה כולה ששנו כאן במוכר שדהו הוא חוזר דהיינו אפילו דרך לומר שאף לדברי חכמים אינו צריך ליקח לו דרך או על הראשונה בלבד דהיינו אבל לא מכר את מחיצת הקנים וכו׳ ומוכח דעל הראשונה הושבה שהרי שנו כאן אחין ותניא יש להם דרך זה על זה אלמא בעין רעה הן חולקין כמכר לענין דרך. ואית דבעי מימר דר׳ אלעזר גופיה פשטה ממתניתין דקתני אחין ומחזיק בנכסי הגר והתם ליכא למימר אכולה באם החזיק בנכסי הגר בשדה זו ודאי אין לו דרך על שדה אחרת וזה סיוע לדברי הר״ר יהוסף הלוי ז״ל. ואי קשיא להך סברא הא דאמרינן בחיצון במכר ופנימי במתנה ביש לו דרך ממתניתין לא קשיא דכיון דחזינן במתניתין דאיכא שום יפוי כח במתנה יותר מכח מכר ושניהם יוצאין מרשותו אמרינן לזו עינו יפה יותר מזה ואפשר נמי דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע בתוכו אבל לדברים התלושים כגון אבנים שאינם לצרכה ותבואה התלושה שניהם שוין וכרב ר׳ משה ז״ל נראה שהיא סובר כן. אבל רואה אני דברי הרב רבינו שמואל ז״ל בזה מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור דגבי מכר לא מכר מימיו וגבי הקדש קדשי וה״ה ודאי למתנה ומים דברים תלושין שאינם בכלל מכר נכנסין בכלל המתנה עכ״ל ז״ל:

זכו בכולן ומיהו להיות דרך לאח פנימי על החיצון איכא למימר דאית לי׳ דרב דאמר יכול לומר אדור בשדה שלי כי היכי דדרי בה אבהתא כדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך ופי׳ נמוקי יוסף ואפילו בהרבה שדות כיון שזכה באחת ע״מ לקנות חברתה זכה בכולן וכ״ש במחזיק בנכסי הגר שאין שם דעת אחרת שימחה כשזכה באחת זכה בכולן אם אין מצר ביניהם ע״כ בקיצור:

המקדיש את השדה הקדיש את כולן תוס׳ פ׳ האומר דקדושין דף ס״א:

רש״א ר״פ יש בערכין ופי׳ שם רש״י ז״ל הקדיש את כולה כל אשר בתוכו. רש״א לא הקדיש אילנות שבה אלא חרוב המורכב וסדן השקמה שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש טפי משאר אילנות ע״כ. ובגמרא מכח קושיית ברייתא כי היכי דלא תיקשי דר״ש אדר״ש ולא תיקשי נמי לרב הונא מפרשי׳ דר״ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש דאפילו במה שהקדיש משייר לעצמו וכיון דלא הקדיש חרוב ושקמה לא הקדיש נמי קרקע הצריך לו כמו גבי מוכר ושייר אילנות לפניו דיש לו קרקע אפילו לר׳ עקיבא כמו שנכתוב בפירקין דלקמן סימן ה׳ בעה״י אלא לדידכו דאית לכו בעין יפה יותר מדאי גבי הקדש אפילו להקדיש בור וגת ושובך שאינם בכלל שדה די היה לכם אילו עשיתם מקדיש כמוכר לר׳ עקיבא למימר ביה עין יפה לגבי מאי דמקדיש בהדיא כגון המקדיש את השדה הקדיש את כל הקרקע בעין יפה ולא שייר מן הקרקע כלום לצורך חרוב שלו ונמצא יונק מן השדה ולכן קדיש גם החרוב אבל בור ודות וגת ושובך וכל הנך דאמרן לעיל דאינם בכלל שדה לא ליקדשו שהרי אין דעתו להקדיש יותר ממה שהוא מפ׳ ואמרי לי׳ רבנן לא שנא אלא הקדיש הכל דמדמו ליה לנותן מתנה שכשנותן או מקדיש בעין יפה הוא נותן ומקדיש כל מה שבשדה הואיל ושייך גבי׳ דשדה פורתא. עוד גרסי׳ בגמרא אמר ריש לקיש ר׳ מנחם ב״ר יוסי כר״ש ס״ל. ובפ׳ הספינה דף ע״ט איתא דס״ל לר׳ אלעזר בר״ש כאבוה דמקדיש בעין רעה מקדיש: